נולדתי במלחמת יום כיפור,

בזמן שאבא שלי ז״ל היה חייל מילואים בגבול מצרים.

ההודעה שנולדתי עברה בקשר הצבאי כשבנוסף לאבא שלי מאזינים נוספים לאורך הקו שמתערבים בקשר ומברכים אותו במזל טוב!

בשביל לפגוש אותי אבי הצפין אל ירושלים הקפואה והמושלגת,

וקצת אחרי חזר אל הגבול החם..

זה הסיפור שגדלתי עליו,

תקופת מלחמה,

אמא שלי שמתמודדת עם ארבע קטנטנות לבד בדאגה אינסופית

דבר שייבש את החלב שאמור היה להזין אותי.

שלג רציני בירושלים שבגללו שקלו לקרוא לי שלגיה, ומזל שלא..

ועם ישראל שנמצא בתקופה ירודה וכואבת מאד

ולמרות זאת הוא כמו יהלום מנצנץ שמאיר את היופי שבו.

מתוך הדרשה של אבי על השם שלי נאוה מהפסוק  ״שחורה אני ונאוה״

50 שנה אחרי מטריד כמה שנשמע דומה. כך שחגיגות 50 תופסות אותי במצב רוח מהורהר כשהפרטי והכללי נשזרים.

בין לבין אני חושבת על אבי האהוב שכבר לא איתנו 7 חורפים בדיוק,

ועל העם שלנו, כמה הוא יפה ומיוחד!

עם של עוצמה וגבורה, של אנשים גיבורי חיל

עם של תקוה!

ואיך למרות שהתקופה לא פשוטה

כל אחד מאיתנו בביתו וסביבתו מאיר יותר חזק את האור שבו.

כמה אחדות ואהבה יש באוויר.

ואני מתפללת ומאמינה בכל ליבי:

ש״הימים הטובים עוד לפנינו .. ורק שלא תיפול הרוח״ (נינט טייב)